זה לא רק ה"מה", זה בעיקר ה"איך"...

\

הורים שמתגרשים נחלקים לכמה קבוצות: הורים המספרים לילדיהם שהם מתגרשים/נפרדים באופן אימפולסיבי (ללא חשיבה לפני, מתוך להט הרגשות- בד"כ הורה אחד מבלי להיות מתואם עם ההורה האחר), הורים המספרים לילדיהם שהם מתגרשים/נפרדים לאחר ששוחחו על זה ובאופן אינטואיטיבי אומרים מה שנראה להם חשוב, הורה אחד המספר לילדיו בגלל שההורה האחר לא רוצה לשתף איתו פעולה או שהוא חושש שההורה האחר יספר לבד על דעת עצמו, הורה שאין לו שיתוף פעולה מההורה האחר ובא לקבל ייעוץ והדרכה איך לספר לילדים שהם מתגרשים/נפרדים (לפעמים ישתף אח"כ את ההורה האחר בעיקרי ההמלצות או שלא ויספר לבד) והורים המגיעים יחד לקבל ייעוץ והדרכה איך לספר לילדים מתוך כוונה לספר להם יחד. כמובן שזה תלוי באיכות הקשר בין ההורים ורמת הסערה הרגשית בה הם נמצאים והיכולת לעשות הפרדה בין הזוגיות שנגמרה להורות שנמשכת.

רוב ההורים עסוקים ב"מה להגיד" ולא נותנים את הדעת למצבם הרגשי והרטט העובד מהם לילדיהם. לדוגמא: הורה שחש חרדה ומנסה להרגיע את ילדו ואומר לו שאין לו מה לפחד, הילד יקלוט את הרטט של החרדה והמילים יישארו חסרות ערך. כלומר, למצבם הרגשי של ההורים יש השפעה רבה על החוויה של הילדים.

הורה במצוקה, בסערה רגשית, בחרדה מעביר את המצוקה שלו לילדים גם אם הוא אומר את כל "המילים הנכונות". אם יש חוסר הלימה בין הפנים (מה שהוא מרגיש) לחוץ (מה שהוא אומר), הפנים = הרטט העובר ממנו הוא זה שישפיע על האופן בו ילדים יחוו את השינוי.

אז השלב הראשון הוא מודעות- לדעת שהמצב הרגשי של ההורים הוא המשפיע העיקרי על החוויה של הילדים. כמובן שיש חשיבות גם למילים הנאמרות, אבל הן לא עומדות בפני עצמן.

בהמשך אכתוב על מה ניתן לעשות כדי לייצר סנכרון בין המילים הנאמרות למה שמרגישים.

זה לא רק ה_מה_, זה בעיקר ה_איך_

0:00